מאגר מידע


מאגר מידע > מיישוב למדינה > המוסדות הלאומיים
מאגר מידע > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדט


מנצחון להדחה (1931 שנות השלושים) | מחברת: לואיז פישר

ישראל. ארכיון המדינה


 

נסיונות לשנות את מסקנות הספר הלבן של פאספליד


פרסום הספר הלבן עורר גלי מחאה בכל גוני הקשת הפוליטית בבריטניה, ואלה איימו לערער את מעמדה הרעוע ממילא של ממשלת המיעוט בראשותו של ראמזי מקדונלד. בפולין, בארצות הברית ובדרום אפריקה נתקיימו הפגנות אנטי-בריטיות. מקדונלד, שהשתית את מדיניות החוץ שלו על הידידות עם ארצות-הברית, הודאג מאוד ממחאתם של היהודים שם. עכשיו הבין שנעשתה טעות וזימן אליו את וייצמן וביקש לפתוח בשיחות כדי ליישב את המחלוקת בין הממשלה לתנועה הציונית. וייצמן הסכים להצעה, אבל גורמים חשובים בתנועה הציונית וביישוב לא קיבלו את דעתו. ראש נציגות היישוב, פנחס רוטנברג, ואנשי קבוצת ברנדייס, ששבו להנהיג את הסתדרות ציוני אמריקה, התנגדו בתוקף לחידוש המשא-ומתן לפני שיבוטל הספר הלבן. התנגדותם העידה על הירידה ביוקרתו ובכוחו הפוליטי של וייצמן בעקבות האירועים האחרונים, ועל עלייה בכוחם של יריביו הרוויזיוניסטים. וייצמן התעלם מן ההתנגדות ופתח במשא-ומתן עם הממשלה על ניסוח הצהרה ה"מבהירה" את הספר הלבן. מתוך היכרותו עם המערכת הפוליטית בבריטניה ידע שהממשלה לא תתכחש בפומבי למדיניות שנקבעה ופורסמה כספר לבן, אם כי היא עשוייה לסגת ממנה על-ידי מסמך "הבהרה".

התנגדותם של הציונים האמריקנים ושל פנחס רוטנברג לא מנעה את השתתפותם של נציגי היישוב והלא-ציונים באמריקה בצוות שניהל יחד עם וייצמן את המגעים עם הבריטים. המגעים נשאו פרי; בפברואר 1930 פורסמה איגרת רשמית ממקדונלד לווייצמן, הידועה כ"איגרת מקדונלד". באיגרת זו, שקיבלה לפי דרישתו של וייצמן מעמד שווה למעמדו של הספר הלבן, חזרה והכריזה ממשלת בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית בארץ-ישראל. זו היתה אפוא הודאה ברורה בחובתה לדאוג גם לגורל היהודים המבקשים לעלות לארץ-ישראל בעתיד, ולא רק לאינטרסים של תושבי ארץ-ישראל היהודים והערבים, כפי שהשתמע מתוך הספר הלבן. הממשלה גם חזרה בה מן ההאשמות על נישול חקלאים ערבים והצהירה שתוכל לבצע את התחיבותה ליהודים ללא פגיעה בערבים. הממשלה שבה ואימצה את מדיניות העלייה המבוססת על עקרון כושר הקליטה הכלכלי, כפי שנקבע ב- 1922.
"איגרת מקדונלד" היתה בעיני חברי הקבינט הבריטי והפקידים הבכירים הישג אישי מזהיר של וייצמן, הישג שהעיד כאלף עדים על הכבוד שרחשו לו בחוגי הממשל הבריטי. ואף-על-פי כן לא היה בו כדי לשקם את מעמדו של וייצמן בעולם היהודי.

 

הויכוח ביישוב לגבי אגרת מקדונלד


הרוויזיוניסטים לא הסתפקו באיגרת מקדונלד. לדעתם היה וייצמן צריך לדרוש מממשלת בריטניה להגשים את המנדט במלואו ולבטל את הספר הלבן של 1922, שהוציא את עבר-הירדן מתחום הבית הלאומי. במסע הבחירות שלהם לקראת הקונגרס הציוני השבעה-עשר, שעמד להתכנס ביולי 1931, תבעו הרוויזיוניסטים כי הקונגרס יכריז על "המטרה הסופית" של הציונות, דהיינו הקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן. וייצמן טען לעומתם שאין שום סיכוי להיווצרותו של רוב יהודי בארץ-ישראל בעתיד הנראה לעין. בהעדר רוב שכזה, קבע, התביעה למדינה יהודית מזיקה ומעוררת מתחים מיותרים עם הערבים והבריטים כאחד. כבר בישיבת הוועד-הפועל הציוני, באוגוסט 1930, הכריז וייצמן שאין להעלות על הדעת כפיית מדינה יהודית על רוב ערבי, ועל כן אין המדינה היהודית מעשית בשלב זה. וייצמן נתן עתה את דעתו על מדינה דו-לאומית על בסיס של פאריטט פוליטי.

ציונים רבים, ולא רק רוויזיוניסטים, ראו בתוכנית הזאת כפירה בעיקר - והדבר מצא ביטוי גם בתוצאות הבחירות לקונגרס הציוני. הרוויזיוניסטים התחזקו, בייחוד בפולין, וזכו ב- 52 צירים. קבוצת הציונים הכלליים, בעבר מעוז כוחו של וייצמן, ירדה מ- 145 צירים ל- 84, ובכללם קבוצה גדולה של מתנגדי וייצמן מארצות-הברית. צירי "המזרחי" מפולין התנגדו אף הם למנהיגותו, אבל אנשי ה"מזרחי" מגרמניה ונציגי תנועת הפועלים, ששמרה על כוחה, היו מוכנים לתמוך בהמשך נשיאותו.

במכתבים לחבריו, למשל האיגרת למוריס רותנברג (תעודה מס' 83 ראה בספר), התלונן וייצמן על עייפות ועל אכזבה מן התנועה הציונית, והכריז על רצונו להשתחרר מתפקיד הנשיאות. וייצמן כבר השמיע בעבר הכרזות כאלה, אך נראה שהפעם היו כוונותיו רציניות. הוא ביקש עתה להקדיש זמן רב יותר למשפחתו ולענייניו האישיים, ואף שקל אפשרות לחזור לעבודתו המדעית או לעלות לארץ-ישראל. חבריו לא קיבלו את הכרזותיו כפשוטם, והעריכו שאם יופעל עליו לחץ יסכים לשוב ולעמוד לבחירה.

 

הופעת וייצמן בקונגרס הציוני והדחתו - 1931


בקונגרס עצמו לא נשא וייצמן את נאום הפתיחה כמקובל. ב- 1 ביולי 1931 סיכם בנאום ארוך, שקטעים ממנו מובאים להלן, את דרכו ואת פעילותו הציונית מאז הצהרת בלפור (תעודה מס' 84 ראה בספר). הוא תקף את הדרישות הלא מציאותיות של הרוויזיוניסטים, והגן על המדיניות של "עוד דונם ועוד עז" והתקדמות בשלבים לקראת המטרה - מדיניות שהביאה, לדברי מתנגדיו, להחלשת התנופה המדינית של הציונות. הם שבו והתקיפו אותו בחריפות, ורק חיים ארלוזורוב יצא להגנתו, וגם זכה להכרת תודה עמוקה מצד וייצמן
(תעודה מס' 85 ראה בספר).

בדבריו בקונגרס, תמך וייצמן בהסדר פוליטי המבוסס על פאריטט, אך לא נקט עמדה מפורשת באשר לדרישה להכריז על המדינה היהודית כמטרה סופית. בראיון שהעניק לעיתונאי יהודי יומיים לאחר הנאום (תעודה מס' 86 ראה בספר), הוקיע וייצמן את התביעה לרוב יהודי
בארץ-ישראל, וטען שהיא מסוכנת ופוגעת בתנועה. הדברים האלה עוררו סערת רוחות בקונגרס; וייצמן הודה שהניסוח היה אומלל, אך לא חזר בו מעמדתו שרוב יהודי אינו נחוץ להתפתחותו של הבית הלאומי. הקונגרס החליט להביע צער על התבטאותו של וייצמן, ולקבוע שהסבריו לא היו מספקים. החלטה זו, שהיוותה למעשה הבעת אי-אמון בווייצמן כמנהיג התנועה, התקבלה בקולותיהם של 123 צירים נגד 103 קולותיהם של נציגי הפועלים וחלק מנציגי הציונים הכלליים, שהמשיכו לתמוך בו.

הדחתו של וייצמן לא שינתה את מאזן הכוחות בקונגרס, וניסיונם של הרוויזיוניסטים להשתלט על התנועה הציונית לא עלה יפה. מקורבו של וייצמן, נחום סוקולוב, נבחר לנשיא התנועה, ונציגי הפועלים, ארלוזורוב וברל לוקר, הצטרפו להנהלה עם עמנואל ניומן ועם איש "המורחי" יהושע פרבשטיין. וייצמן עצמו החליט, בעקבות ההדחה, לפרוש מן החיים הפוליטיים.



ביבליוגרפיה:
כותר: מנצחון להדחה (1931 שנות השלושים)
מחברת: פישר, לואיז
שם ספר: חיים וייצמן : הנשיא הראשון
עורכי הספר: פישר, לואיז ; רוזנטל, ימימה
תאריך: תשנ"ה - 1994
הוצאה לאור : ישראל. ארכיון המדינה
בעלי זכויות: ישראל. ארכיון המדינה
הערות: 1. עורכת הספר: לואיז פישר.
2. עורכת הסדרה: ימימה רוזנטל.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית